יום ראשון, 26 במאי 2013

זה טורניר זה / רז יוגב

רז יוגב הוא תושב קיבוץ רביבים בדרום אשר מתנדב לשנת שירות של 'בקהילה' בשכונת גילה בירושלים. יחד עם חברו תום גרשון, בן קיבוץ מגן שמואל אשר מתנדב לשנת שירות בשכונת תלפיות, רז יזם והקים את 'טורניר הכדורגל החברתי של 'בקהילה'. 


8 וחצי בבוקר, המגרש עדיין עומד ריק. החולצות מקופלות בשלל צבעים על פני הכיסאות, צוות ההגברה מכין עצמו לקראת האירוע המתקרב ובא, השלטים שנתלו זה עתה  מתנופפים ברוח נעימה של בוקר ירושלמי באמצע מאי, לוח המשחקים עומד מיותם  וריק בפינת המגרש, ועשרות מקדימים אמיצים מצפים לבאות. רבע שעה אחר כך, צובע נהר ילדים את מגרש מב"ט בשכונת קטמון בירושלים, הנדמה כאילו הולך להתפוצץ מרוב התרחשות. 

קצת אחרי 9 המשחקים יוצאים לדרך."אין גזענות, אין אלימות. רק התנהגות ספורטיבית והוגנת. אנחנו בטוחים שתצליחו, יש לכם הכוח לכך". כך נפתח הטורניר, בלי שום מקום לטעויות.  מכאן כבר אפשר להתפנות לכדורגל.  שריקת הפתיחה נשמעת והמשחקים יוצאים לדרך. טורקיז וצהוב מתמודדים במרגש מס' 1, בעוד שהחום מנסה לגבור על הסגול במגרש  מס' 2. הילדים נעים כגוש אחד,כאשר כל קבוצה לבושה בצבע חולצה שונה.  בעוד על המגרשים  מנסים לכבוש שערים , בצד מחכים לתורם עשרות ילדים צמאים לכדורגל. ברקע מתנגנים  דרך הרמקולים הצנועים שמחה ואושר, וליד המגרש עם הדשא הסינטטי  מדברים על גזענות. יותר נכון , מונעים גזענות. 

על המגרשים עולים בכל פעם קבוצות שונות. פעם מגילה, פעם מנווה יעקב, פסגת זאב, קטמון, תלפיות ובית צפאפא. המשחקים מתנהלים באופן מופתי. בניגוד לרוח המרכזית המנשבת בספורט הישראלי, האווירה היא חיובית כל כך. פסטיבל של כדורגל בשלישי בבבוקר, ערב חג שבועות. בין המגרשים רוקדים ילדים, ש"שינים (מתנדבי שנת שירות) ואנשי צוות כאחד. בלי בושה, ובלי פחד. בלי שום הבדל. לא דת, לא גזע, לא מין, כלום.  הם הרוח האמיתית של הטורניר.  אין סמלי מכך שהמגרש נמצא מרחק יריקה מטדי. היציע המזרחי משקיף עלינו שומם וריק. ההבדלים  בין המתרחש בו למתרחש אצלנו ברורים כל כך. זועקים וצועקים מהכיסאות הדוממים של האיצטדיון, שידע ויודע תקופות חשוכות  מדי שבת. ואצלנו? אצלנו יש מוזיקה, שמחה, ריקודים, שערים, צבעים, ילדים רצים ונהנים. אל תנסו להשוות, עזבו, אין סיכוי. 

המשחקים דרמטים, מלאי שערים, מהפכים וחוויות.  המתח עולה, כאשר כל שער שנכבש יכול להכריע גורל של טורניר שלם. הרמה שמציגים הילדים מפתיעה רבים מהנוכחים במקום. עוד יותר מפתיעה הספורטיביות הייחודית שמפגינים השחקנים הצעירים. בניגוד למודלים הבוגרים – הם כמעט ולא מקללים, צועקים, מרביצים או משתמשים בגזענות. לבית הגמר מגיעות 3 קבוצות – זלמן ארן (תלפיות) , גילה א' ומאוחד גילה. הן מתחרות ביניהם על הזכות להניף את הגביע הנכסף. בשכלול התוצאות של בית הגמר, מוכרזת גילה א' כאלופת הטורניר. למקום השני הגיע בית ספר זלמן ארן ולשלישי מאוחד גילה. 

לטקס חלוקת הגביעים מגיע מייסד עמותת בקהילה, ח"כ אראל מרגלית. מי שלא הגיעו הם אלו שבלעדיהם לא היינו מצליחים להעמיד את הפרויקט החשוב הזה. אלו התורמים שלנו, אלו שתמכו בנו ונתנו לנו את האפשרות לקיים את המשחקים בדיוק כפי שחלמנו עליו. התודות הנכתבות כאן לא יוכלו לבטא עד כמה אנחנו אסירי תודה.  במעמד הענקת הגביעים למנצחים מתנגן ההמנון הנצחי we are the champions של Queen . הילדים נרגשים, בגופם עוברת צמרמורת קלה למשמע השיר שהם מכירים משידורי הטלוויזיה.  אולי בראשונה בחייהם הם זוכים להכרה משמעותית על הישג שעבדו בשבילו קשה. אין ספק, מגיע להם. אבל הגביעים והמדליות דמויי הזהב הם לא הסיפור. הם בסה"כ סמל, סיפוק למנצחים הספורטיבים שהשיגו זאת ביוקר . הסיפור האמיתי, החשוב יותר, זה שבאמת שווה להתעניין בו,  הוא המנצחים האמיתיים-  הילדים.  יותר נכון מה שעשו הילדים.  הם הוכיחו כי אפשר אחרת.  הם הוכיחו כי גזענות ואלימות לא חייבים להיות חלק מהספורט. זהו לא טאבו. ספורטיביות, הוגנות, קבלת האחר, ועוד רבים וטובים- אלו הם הערכים האמיתיים של הספורט.  רק איתם אפשר, בלעדיהם זה לא אותו דבר.